א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (השופט ע' פוגלמן (אב"ד), השופטת ר' רונן, השופט א' שילה) מיום 5.3.06 בע"א 1310/05, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב- יפו (השופט ט' שחר) מיום 26.12.04 בת"א 179882/02.
ב. (1) ביום 29.12.93 התקשרו המבקשת והמשיבה בהסכם, לפיו תשכיר המבקשת למשיבה מבנה בן שתי קומות בקרית אריה בפתח תקוה (להלן המבנה) לתקופה של תשע שנים, קרי עד ליום 31.12.02. ביום 29.9.97 חתמו הצדדים על תוספת להסכם, לפיה תעניק המבקשת למשיבה הנחה בשיעור 10% מדמי השכירות. בחודש מאי 2001 הגיעו הצדדים להסכמה נוספת, שעיקריה הם: המשיבה תשכור רק חלק משטח המבנה אולם תשלם למבקשת סך 48,000 ש"ח בתוספת מע"מ בגין שכירות חודשית של המבנה כולו. כן התחייבה המשיבה לשאת בהוצאות אחזקת המבנה לרבות תשלום ארנונה; לשפץ חלק מהמבנה ולתפעול להשכרתו לצדדים שלישיים; ולהעביר למשיבה את השתתפות השוכרים החדשים בתשלומי הארנונה והאחזקה.
(2) החל מחודש ינואר 2002 החלה המשיבה לשלם למבקשת סך 36,914 ש"ח כדמי שכירות חודשיים. מסכום זה קוזז 10,800 ש"ח בגין תשלום ארנונה לקומה העליונה. בפועל שילמה המשיבה סכום חודשי של 26,834 ש"ח בתוספת מע"מ.
(3) ביום 19.5.02 הודיעה המבקשת למשיבה על ביטול ההסכם, ודרשה ממנה לפנות את המבנה. כן נדרש פיצוי כספי בגין נזקים, שנגרמו למבקשת.
(4) ביום 30.5.02 הגישה המשיבה תביעה כספית כנגד המבקשת בבית משפט השלום בתל אביב- יפו (ת"א 179882/02) בגין נזקים שונים שנגרמו לה בקשר עם כריתתו וביצועו של הסכם השכירות. המבקשת מצידה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידה של המשיבה מן המבנה (ת"א (פ"ת) 4083/02). ביום 6.10.02 ניתן בהסכמה פסק דין פינוי.
(5) ביום 31.8.03 הגישה המבקשת תביעה כספית כנגד המשיבה (ת"א (פ"ת) 5399/03), בגדרה נתבעו תשלום דמי שכירות שלא שולמו, פיצויים מוסכמים על פי ההסכם, הוצאות בגין אי השלמתו של הפינוי במועדו, וכן תשלום בגין נזקים נוספים.
(6) ביום 20.11.03, עובר לדיון בתביעתה של המשיבה, חתמו הצדדים על הסדר דיוני, בגדרו הוענקה לבית משפט השלום בתל אביב- יפו הסמכות לפסוק הן בתביעת המשיבה והן בתביעת המבקשת על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984. בהחלטה מיום 23.11.03 ניתן להסדר תוקף של החלטה.
(7) ביום 26.12.04 נתן בית משפט השלום, בעקבות זאת, פסק דין מפורט ומנומק. באשר לדמי השכירות נקבע, כי המשיבה תשלם למבקשת סך 36,000 ש"ח בתוספת מע"מ לחודש בעבור שנים עשר חודשים בשנת 2001 וסך 25,000 ש"ח בתוספת מע"מ לחודש עבור שנים עשר חודשים בשנת 2002; באשר לארנונה נפסק, כי על המשיבה לשאת בדמי הארנונה בגין קומת הקרקע בלבד או לחלופין במחצית דמי הארנונה שהוטלו על המבנה; כן נפסק, שעל המשיבה לשאת בנזקי המבקשת בגין אי המצאת בטחונות ושטרי חוב בסך 5,000 ש"ח, ובגין נזקיה בגין נזקי פינוי המבנה בסך 60,000 ש"ח. כן חויבה המשיבה בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות. מנגד חויבה המבקשת לשלם למשיבה סך 5,000 ש"ח בגין השקעותיה במבנה.
(8) המבקשת עירערה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע, כי התערבותה של ערכאת ערעור בפסקי דין שניתנו על דרך הפשרה תיעשה במקרים חריגים, בהם פסק דינה של הערכאה הדיונית חורג ממתחם הסבירות. נוכח האמור, לא ראה בית המשפט המחוזי מקום להתערבות בפסק הדין, למעט בסוגיה אחת. נקבע, כי משלא נכלל בכתב בתביעה שהגישה המבקשת כל סעד בנוגע לאי תשלום דמי השכירות בשנת 2001, חורגת קביעתו של בית משפט השלום בסוגיה זו מגבולות הסכסוך, כפי שהותוו על ידי הצדדים, ועל כן אינה יכולה לעמוד.
(9) מכאן הבקשה הנוכחית.
ג. (1) בבקשה נטען, כי בית משפט השלום חרג באורח קיצוני מגדר הסמכות שהוענקה לו על ידי הצדדים, שכן פסק דין הפשרה מתעלם לחלוטין מההסכמות שבין הצדדים. כן נטען, כי בפסקי הדין של בתי המשפט הקודמים נקבעו קביעות מוטעות, שאינן יכולות לעמוד, והוסקו מסקנות בלתי סבירות לחלוטין.
(2) עוד נטען, כי פסק הדין על דרך הפשרה ניתן בבית המשפט על סמך המסמכים שהונחו לפניו ללא שמיעת עדים. משכך, לדברי המבקשת, אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאות הערעור.
(3) לטענת המבקשת, הבקשה דנא מעוררת סוגיה, החורגת מעניינם של הצדדים, ועניינה בשאלת התנאים לקבלת ערעור שניתן לפי סעיף 79א לחוק מקום שהקביעות בפסק הדין בלתי סבירות. בהקשר זה נטען, כי דחיית הבקשה תניא מתדיינים פוטנציאליים מהתדיינות לפי סעיף 79א לחוק.
(4) כן נטענו טענות חוקתיות בדבר הפגיעה בזכויותיה הקנייניות של המבקשת ובזכותה להליך הוגן.
ד. (1) לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. בגדר בקשה זו על המבקשים לחלוף על פני שתי משוכות גבוהות. ראשית, מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, שכידוע נשקלת במקרים בהם נדונה סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד ל"ו(3) 123, 128 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)). חרף מאמציה של באת כוח המבקשת, לא מצאתי, כי המקרה הנוכחי מעורר שאלה מעין זו.
(2) המשוכה השנייה עניינה התערבות בפסקי דין שניתנו על דרך הפשרה. זו תיעשה במשורה, כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי, והעילות להתערבותה של ערכאת הערעור בפסק דין מסוג זה הן מצומצמות ומופעלות במקרים נדירים ויוצאי דופן (ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337, 344- 345 (השופט אילן) (השופט טירקל); רע"א 4044/04 בוקרה נ' סגל, פ"ד נח(6) 894, 897- 898; רע"א 1157/04 נאסא ווטר ישראל בע"מ נ' שחורי ואח', (השופטת פרוקצ'יה); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, 1995) 857- 858; ח' בן- נון הערעור האזרחי מה' 2, (2004) 211). לא כל שכן כאשר המדובר בגלגול שלישי, בהם תהא ההתערבות במשורה שבמשורה. אכן, יתרונות רבים טמונים בהליך המסתיים בפשרה, ובהן טעמים ערכיים של דרכי שלום וטעמים פרקטיים של צמצום העומס על בית המשפט, ובתי המשפט מעודדים דרך זו, וראוי להם שיעודדוה, אם בפשרה "ישירה" בין הצדדים, ואם בפסק דין על דרך הפשרה. אף אמרו חכמים (רבן שמעון בן גמליאל) "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (בבלי סנהדרין, ה, ב); והוסבר, כדברי רש"י שם, שבפשרה (בניגוד לסיטואציות מסוימות בדין) אין בעלי הדין יכולים לחזור בהן, "שהרי נתרצו ועל פיהן עשו". ועם זאת, על הנותן הסכמתו לפסק דין על דרך הפשרה להביא בחשבון כי יש בכך סיכון מסוים, כגון פסיקה העלולה להיות לטובת הצד האחר, שיהא קושי לערער עליה. בסופו של יום לא מצאתי, כי בנסיבות המקרה דנן הצליחה המבקשת לחלוף על פני משוכה זו.
(3) גם לעיצומם של דברים חוששני כי אין בידי להסכים לטענות המבקשת. לטענת המבקשת, אף לשיטת המשיבה במסמך מיום 1.1.02, שיעור דמי השכירות לשנת 2002 צריך היה לעמוד על סך 36,914 ש"ח. מסמך זה לא הועמד לעיוני, אולם אף אם אניח, כי אכן קיימת הודאה כאמור מצד המשיבה, לא מצאתי, כי קביעתו של בית המשפט השלום חרגה מן הסביר. בית המשפט ציין, כי הכרעתו בסוגיה זו ניתנה על סמך שיקולים רבים, על פי מה שמנה, ובכלל זה אף נוכח המסמך האמור. "אכן, ככלל החלטת פשרה בראייתן של הבריות היא במיצוע כזה או אחר (לאו דוקא באמצע ה'גיאומטרי' או ה'אריתמטי"), ורוב הפשרות היו כאלה מימות עולם...", וההנחה היא כי מקרי חריגה יהיו חריגים (לעניין זה ראו רע"א 4044/94 בוקרה נ' סגל הנזכר, עמ' 899-898; ח' בן-נון, ע' גבריאלי "ייקוב הדין את הפשרה?" הפרקליט מו(2) 257, 264- 265); כעצה טובה נאמר בענין בוקרה נ' סגל (שם), כי ראוי להגיע מראש למסגרת דיונית מפורטת ומוסכמת, ובכך לטעמי אפשר לכלול רצפה ותקרה להכרעה.
לא מצאתי - כפי שלא מצא בית המשפט המחוזי - כי גם יתר קביעותיו של בית משפט השלום בשאר הסוגיות שעמדו להכרעתו חרגו מגדר הסבירות. בית המשפט ציין במפורש, כי לנגד עיניו עמדו כתבי הטענות של הצדדים וחוות דעת מומחים, לרבות המומחה מטעם בית המשפט. לא אוכל איפוא לקבל את טענות המבקשת, לפיהן לא הייתה התייחסות לטענותיה ולתביעותיה.
אוסיף, כי בניגוד למשתמע מן הבקשה, אין בידי המבקשת לטעון, כי פסק הדין מקפח אותה בהשוואה למשיבה. רק בכדי לסבר את האוזן יצוין, כי תביעתה של המשיבה לשיפוי בגין השבחת המבנה בסך 398,750 ש"ח הועמדה בפסק הדין על סך 5,000 ש"ח בלבד, ואילו תביעת המשיבה לפיצוי בגין נזקים שייגרמו לה בשל העברת המפעל למבנה אחר, בסך 360,000 ש"ח, נדחתה.